האמא של מוזיקת המחשב

לורי שפיגל, האישה שבזכותה יש לנו קיובייס ואייבלטון

לורי שפיגל

ברוכים הבאים ל"האוס אוף גולדמן"! איזה כיף שחזרתם. אם אתם חדשים כאן, זה הזמן ללחוץ על הסאב ולהצטרף אליי למסע בסאונד.

השבוע אני מגיע אליכם עם וידוי: לבושתי, גיליתי את האישה הזו רק השבוע. וזה מטורף, כי מדובר באישה שבתכלס גרמה לזה שגם מישהו כמוני – וגם רבים מכם – שאין להם ידע תיאורטי מעמיק או השכלה קלאסית רחבה, יכולים לשבת מול מחשב ולהלחין קטעים מורכבים ומרגשים. אנחנו מדברים על האישה שלא רק חזתה את האולפן המודרני, אלא ממש הקימה אותו מתוך ערימות של חוטי חשמל וכרטיסי ניקוב.

לורי שפיגל נולדה ב-20 בספטמבר 1945 בשיקגו, והיא מייצגת את החיבור המושלם בין מסורת עתיקה לטכנולוגיה עתידנית. בילדותה, היא הייתה אוטודידקטית מוחלטת: היא לימדה את עצמה לנגן על בנג'ו, גיטרה ומנדולינה פשוט על ידי הקשבה עמוקה למוזיקת פולק. כשהגיעה לניו יורק ללמוד הלחנה בג'וליארד היוקרתית, היא נקלעה למשבר אינטלקטואלי. המורים שלה, כמו ג'ייקוב דרוקמן ווינסנט פרסיקטי, דחפו למוזיקה אטונלית וסריאלית – מוזיקה שנבנית לפי נוסחאות מתמטיות נוקשות ולעיתים קרובות נשמעת קרה ומרוחקת. שפיגל, שגדלה על חמימות הפולק, הרגישה שזה "בית ספר לצפצופים והבהובים" שחסר בו הרגש האנושי. היא לא חיפשה פחות מתמטיקה, היא חיפשה מתמטיקה שיודעת לשיר.

החיפוש הזה הוביל אותה למעבדות בל , שם היא פגשה את מקס מתיוס, האיש שעזר להמציא את האפשרות להפיק צליל ממחשב. מתיוס פיתח את מערכת ה-GROOVE (ראשי תיבות של Generated Real-time Output Operations on Voltage-controlled Equipment), ושפיגל הייתה המלחינה הראשונה שהבינה את הפוטנציאל העצום שטמון בה. בניגוד לשיטות העבודה המקובלות אז, שדרשו כתיבת קוד והמתנה של שעות להפקה של צליל בודד, שפיגל התעקשה על עבודה ב"זמן אמת". היא רצתה לגעת בכפתורים ולהרגיש את הסאונד משתנה מיד. בזכותה, המחשב הפך ממכונת חישוב לכלי נגינה חי, וזהו כנראה הרגע שבו נולד הקונספט של ה-DAW (Digital Audio Workstation) שכולנו חיים בתוכו היום. כמה רחוק היא לקחה את זה? יש לה יצירה שמבוססת על קוד גנטי לקביעת התוים והשינוים ביצירה שלה…

Patchwork

1980, מתוך האלבום The Expanding Universe

היצירה הזו היא עבודת יד דיגיטלית במיטבה. היא הולחנה על מערכת ה-GROOVE ומדגימה את המושג "הלחנה אלגוריתמית" בצורה הכי חמה שיש. שפיגל לא כתבה כל תו בנפרד; היא כתבה קוד שמציע "חוקי משחק" הרמוניים, ואז ניגנה על המחשב בזמן אמת, כשהיא משנה את המתח החשמלי ואת גווני הצליל תוך כדי ההקלטה.

הקטע נבנה מתוך שכבות של סינתזה (Evolving Textures) שמרגישות כמו בד שנארג בתנועה מתמדת. הסאונד מתאפיין בשינויים מיקרוסקופיים בגוון הצליל, מה שנותן לו תחושה אורגנית, כמעט ביולוגית. כל זה הופך את הקוד הקר לאורגניזם חי ונושם.

ב-1986, שפיגל לקחה את החזון שלה צעד קדימה ופיתחה את ה-Music Mouse עבור מחשבי מקינטוש, אמיגה ואטארי. היא יצרה "כלי נגינה אינטליגנטי" שבו העכבר הוא המנצח. התוכנה הזו הכילה בתוכה הבנה עמוקה של תאוריה מוזיקלית, כך שכל תנועה של המשתמש תורגמה להרמוניות מושלמות. זה ה-רגע שבו המחסום של "ידע תיאורטי" נפרץ. שפיגל רצתה דמוקרטיזציה של המוזיקה – שהטכנולוגיה תוריד את המחסומים הלוגיים כדי שכל אדם יוכל להתמקד ביופי ובביטוי האישי.

כיום, בגיל 80, כפי שדווח לאחרונה ב-The Verge, שפיגל נמצאת בחזית המאבק נגד "Bit Rot" – הנטייה של קוד ישן להירקב ולהפסיק לעבוד על מערכות מודרניות. היא פועלת להחייאת ה-Music Mouse עבור וינדוז ואו אס של ימינו, כדי שגם הדורות הבאים יוכלו להשתמש ב"שותף" הדיגיטלי הזה.

​ Three Sonic Spaces II

​1991, מתוך האלבום Unseen Worlds

​באלבום השני שלה מהניינטיז, שפיגל עוברת מהמרחבים האינסופיים של היקום אל תוך ה"עולמות הבלתי נראים" של הנפש והמכונה. האלבום הזה הוא פרי הפיתוח של ה-Music Mouse - תוכנה שהיא שחררה ב-1986 ושהפכה את העכבר של המקינטוש לכלי נגינה אינטליגנטי. כאן המחסום של "ידע תיאורטי" נפרץ סופית: התוכנה מבינה הרמוניה, והאמן מנווט את הרגש.

הקטע הזה הוא מסע אפל ומורכב הרבה יותר מקודמיו. מדובר באמביינט דחוס עם שכבות סינתזה שמזכירות תהודה של כנסיות עתיקות בתוך מעבד דיגיטלי. הסאונד מתאפיין בשימוש בסינתזה סימבולית, כשהצלילים נמתחים ומתכווצים (Time-stretching מוקדם מאוד ברוחו) בצורה שגורמת למאזין לאבד תחושת זמן. הניתוח המקצועי מראה איך שפיגל משתמשת ברנדומליות מבוקרת (Controlled Randomness) כדי לייצר מתח הרמוני שנפתר בצורה מעוררת השתאות. זהו קטע שמרגיש נצחי, כמעט רוחני, שמחבר בין המדע הכי מדויק לנשמה הכי עמוקה.

ואם כל זה לא מספיק לכם - שפיגל תרמה לתקליט הזהב ששוגר עם הווייאג’ר ב-1977

ואם הייתי צריך להסביר מיהי לורי שפיגל בתרבות הפופ - קטע מופלא שלה מ1972 נכלל בפסקול הסרט האולטרה מצליח (שלא צפיתי בו מעולם, עדיין, מודה), משחקי הרעב.

העבודה של לורי שפיגל היא שיעור חשוב שיש לנו היום בעידן הבינה המלאכותית. היא לימדה אותנו שהאלגוריתם הוא לא "גנב של יצירתיות", אלא שותף לדיאלוג. המחשב מטפל ב"לוגיקה" (החוקים, החישובים, הסולמות), והאמן מתמקד ב"אסתטיקה" (הבחירה, הרגש, התזמון). ברור, היא לא פעלה בחלל ריק - היו עוד נשים מדהימות שהקדימו אותה כמו דליה דרבישייר ווונדי קרלוס, כל אחת בתורה שינתה את המציאות של המוזיקה האלקטרונית. אבל שפיגל הם פורצת דרך בתחום החיבור בין מחשב למוזיקה. סביר להניח שבלי הרצון שלה לנגן על המחשב, הרבה מהיכולות שיש לנו היום היו מתפתחות לאט יותר או אחרת. וזה מוביל אותי למסקנה הבאה:

כשאנחנו משתמשים היום ב-AI כדי לייצר רעיונות באולפן, אנחנו צריכים לזכור את לורי: טכנולוגיה בידיים הנכונות היא דבר מופלא – היא המגבר הכי חזק של הלב האנושי. היא מאפשרת למי שאין לו את הכלים המסורתיים לפרוץ את הגבולות של עצמו ולייצר יופי שפעם היה שמור רק ליחידי סגולה. ראיתי אנשים נטולי ידע תיאורטי מייצרים מוזיקה שלא רציתי להפסיק לשמוע. נכחתי בסשנים של מוזיקאים "רציניים" כשכל מה רציתי זה שהעניין ייגמר כי השתעממתי כל כך. המכשיר או הטכנולוגיה לעולם אינם הבעיה, זה תמיד המשתמש. אדם יצירתי יביע את עצמו בכל צורה, גם אם זה יהרוג אותו. אני יוצר כי אחרת משהו בי יתפוצץ, מין כוח שאין לי הסבר בשבילו במילים, לכן אני עושה משהו מוזיקלי עם זה. בסיקסטיז ארגון המוזיקאים הבריטים הכריח את הביביסי להקדיש שעות של הופעות חיות ללהיטי התקופה כדי שמוזיקה מוקלטת לא תיקח מהם את הפרנסה; באייטיז פחדו ממכונות תופים וסאמפלרים. ההיסטוריה מראה שאנחנו משתנים בהתאם למציאות, וזה אולי השיעור שכולנו צריכים ללמוד…

מה אתם אומרים על החזון של לורי? האם אתם מרגישים שהכלים ה"חכמים" באולפן שלכם עוזרים לכם להגיע לרגש חדש, או שהם לפעמים עומדים בדרך? בואו נפתח על זה דיון בתגובות, אני מחכה לכם שם. ואל תשכחו לשתף את הפוסט!